היות אדם - קווים לדמותה של האתיקה הבודהיסטית מבעד להגותה של חנה ארנדט

היות אדם כציווי אוניברסלי

החיים יקרים לכולם.

כשאדם משווה את עצמו לחברו,

הוא לא יהרוג ולא יגרום להרוג.

(הדהמהפדה, בתים 129-130, תרגום אסף פדרמן)

הבעיה עם פושע נאצי כמו אייכמן הייתה שהוא הצהיר והחליט על אובדן המחויבויות והאיכויות האנושיות כאילו לא נותר אף אחד כדי להעניש או לסלוח. הוא טען שוב ושוב, בניגוד לטענות התובע, שהוא לא ביצע דבר מתוך בחירתו ורצונו החופשית, שלא היה לו כל מניע מכל סוג, טוב או רע. הוא רק ביצע פקודות. טיעון נאצי טיפוסי זה מבהיר שהרוע הגדול בעולם הוא הרוע המבוצע ע"י מי שאינם קיימים (Nobodys). רשע המבוצע ע"י אנשים ללא מניע, ללא כוונות, ללא תכלית, ע"י אנשים שמסרבים להיות בני אדם. וזאת מה שכיניתי הבנאליות של הרוע.

(פרופ' חנה ארנדט, אייכמן בירושלים)

הניסיון להפגיש ולחבר בין הגותם של שני פילוסופים ומורים שפעלו במרחבים גאוגרפיים, היסטוריים ודתיים שונים נועד ביסודו לכישלון מסוים, שכן רב השונה מהדומה והאילוץ לראות אדוות של דמיון, עשוי בנקל להיות בעיניי הכותב בלבד ומתוך עולמו הסובייקטיבי. ובכל זאת ולמרות הבנת המגבלות האמורות כמו גם מבעד להכרה שחנה ארנדט (1906-1945), הוגת הדעות והאקטיביסטית היהודייה ילידת גרמניה, הייתה מסתייגת ככל הנראה מכל קשר בין עשייתה וכתיבתה לבין דרכו של הבודהה, מבשר הבודהיזם, מדתות אסיה הבולטות ומהפילוסופיות היישומיות הנפוצות היום במזרח ובמערב כאחד, אבקש להציג את ההימנעות מ"הבנאליות של הרשע", מושג שהנחילה לנו ארנדט, כבאור רלוונטי ל"חמלה", ליבתה של האתיקה הבודהיסטית, לפחות כפי שנדמה שאנו מבינים אותה כיום.
אף כי כאמור ההזמנה למפגש שכזה, חוצה תקופות, חיבורים לוגיים והקשרים, עשויה ללקות בנגיף הפשטנות ואין לכותב כל יומרה או יכולת להסיר לחלוטין "קלון" זה המרחף מעל למילים הכתובות כאן, הרי שיש להשוואה זו חשיבות רבה ובמיוחד בהקשר הישראלי והישראלי-יהודי, המאכלס את חיינו הפנימיים והתרבותיים. 
בלי שהתכוונה לכך חנה ארנדט  מבהירה ומסבירה במפורש ובמדויק - ובאופן מאד נקי ו"בודהיסטי" -  את מה שדורות של מורים מנסים לבאר וזאת תוך נגיעה מעשית ויישומית, החורגת מהתחום המוכר הנע לא אחת בין אידאליזציה רומנטית לאשליה מיסטית. הבנאליות של הרוע כהוויה אנושית אוניברסלית ובמיוחד נימוקיה של חנה ארנדט בעד הרשעתו של אדולף אייכמן, שהיו שונים מנימוקיו הפרטיקולאריים של התובע במשפט, עו"ד גדעון האוזנר, מסייעים לחדד את מושג החמלה שנמצא במרכז הקריאה הבודהיסטית: הייה אדם!

במקומותינו נוטים להבין בודהיזם בהקשר הטכני יותר של מדיטציה ומיינדפולנס, מושגים מקבילים המשלימים האחד את השני שהפכו את הבודהיזם לפופולרי במיוחד, זמין ונגיש, בבטאם מיקוד בטכניקות אפקטיביות של ישיבת התבוננות בנשימה, מיקוד וריכוז ללא כל צורך בחטוטרת המעיקה והמחייבת של ההיבטים האתיים, שיש ויראו דווקא בהם את ליבה של "השיטה". הטכניקות המדיטטיביות המופלאות והמועילות מאד מקרבות את ה"בודהיזם" לאוכלוסיות שלא חשבו "להשתמש" בו קודם וכיום נהנות מיתרונותיו בלא צורך בכל כאב ראש של מחויבות אחרת. ומן המפורסמות היא שטכניקה מופלאה יכולה לשמש לכל מטרה שתהא ואכן מיינדפולנס משווק גם ככלי עזר להצלחה בעסקים, לשיפור האון וכיוב ואולי אף אין בכך כל פסול עקרוני (אם כי לקצה הסקאלה של היישומיות מגיעות מטרות שאינן עולות בקנה אחד עם הכוונותיו של המורה בודהה בהצעתו לנתיב מתומן להתמודדות עם המצוקה הקיומית: "כוונה נכונה", "פעולה נכונה", "פרנסה נכונה" וכיוב).

התועלת המופקת מביצוען של טכניקות בודהיסטיות-יוגיסטיות  מציבה אותן כמצוין במרכז ההתעניינות ללא כל נגיעה מחייבת בהיבט האתי העקרוני שבמרכזו דרך-דהרמה, גישה ואורח חיים.

הבלטתה והאדרתה של המדיטציה איננה הביטחון והעירבון לכך שבעולמנו המודרני הקריאה הבודהיסטית להתעוררות רדיקלית ולשינוי יסודי בגישה של האדם לעצמו ולסביבתו תהדהד ותתרחש. ואולי אף ההיפך מכך.

ההזמנה הבודהיסטית העיקרית היא להיות אדם, אדם לעצמנו ולעולם בו אנו חיים. חידוד והעמקת "היות אדם" היא נתיב השינוי עליו מדבר הבודהה והדגש אותו הוא מציב בלב הלימוד שהשאיר.

בהדגישה את הבנאליות של הרוע כהוויה אנושית אוניברסלית מבקשת ארנדט להצביע על הסכנה האורבת לכל אדם מלהיות אדם מכונה, המתפקד "כהלכה" בעולמו ובהתאם להנחיות ולהתניות המקובלות. אדם טכני הממוקד בעשייה ללא כל מעצור או מגבלה מטעם עצמו. הוא נוטל חלק באכזריות כלפי אחרים באופן שלו היה עוצר לרגע כדי להשתמש במעלותיו האנושיות ולהכניס את עצמו תפיסתית לנעליו של האחר, היה נמנע מלבצע. 

את אייכמן הטכנוקרט כינתה "מוקיון" היות ובחר לברוח ממחויבותו האנושית ולמלא פקודות מופרעות ומרושעות כלפי בני אדם כמותו. באופן דומה מבקש השיח-האימון הבודהיסטי להעיר אותנו מאשליית האפשרות להימלט מגורלנו האנושי ומבכר להאיר את תשומת ליבנו למלכודת הבנאליות של הרוע; לעורר את ליבנו לטובות ולחמלה כלפי עצמנו וכלפי האחרים. חמלה שבמרכזה הזדהות עם סבל וכאב שהוא נחלת כולנו, בני האדם, הנולדים, מתבגרים, מזדקנים ומתים ללא יוצא מהכלל. חיים לאורה של ידיעה והבנה זו הנה המחויבות האנושית הבסיסית החלה על כל מי שמבקש להימנות על "בני האדם". ומשבחר אייכמן לפעול בניגוד לכך אין הוא יכול להשתייך עוד למשפחה האנושית.

בהימנענו מלראות ולקיים את החובה האנושית הבסיסית של "היות אדם" אנו גוזרים על עצמנו חיים של ניכור ובדידות, של קהות חושים והעדר מודעות למציאות כפי שהיא, ושל שחיקה אין סופית בחיוניות ובאנרגיה בהובילנו חיים שמשמעותם הרסנית וקטלנית, לאחרים ולעצמנו..

בהתוויתה מסגרת ערכית לחיים עצמם מנכיחה חנה ארנדט את ההכוונה הבודהיסטית והופכת אותה לנגישה בעולמנו שזיכרון מלחמת העולם השנייה אשר היוותה מפגן בלתי נתפס של רוע, טיפשות, הימנעות מאנושיות ובריחה מהמחויבות הנגזרת מכך - ממשיך לבעבע בו.