בלוג היוגה של טל

מפגש שישי בסדרת הפודקאסטים "שגיא וטל מדברים על יוגה". במפגש, המוצג בשני חלקים, נחתור לאסקפיזם מושלם, ונדון בשאלת האימון המיטיב והמועדף. בהמשך נחווה את המציאות המתנגשת עם התוכניות  (במקרה הזה שלנו) ונבחן את מקומן של הציפיות בחיינו. הניתן להפריד את החוץ מהפנים והאם לעתיד ולתוכניות בנוגע אליו יש משקל ריאלי משמעותי? שגיא וטל מדברים על יוגה הינה סדרת פודקאסטים המוגשים ללא עריכה ובליבם מפגש בין שגיא יערי לטל רביד, מורים ותיקים ליוגה העוסקים בהוראה בהדרכה זה יותר מ20 שנה. המפגשים מתמקדים בנושאים שונים ומגוונים הנוגעים ליוגה ולחיים עצמם. חלק א': חלק ב':  

  מאת ד"ר ג'איידב יוגנדרה אימון מתמשך ורציף הממוקד ב ביאור עצמי של המטרות והכיוונים האישיים הוא תהליך הכרחי. אנו יכולים לראות בכך התגלמות של המושג "יוגה". אימון זה הוא דרך ויעד גם בכדי להבין בעצמנו ובעבור עצמנו מה אנו רוצים ומהם המניעים, מהן המוטיבציות המפעילות אותנו והפועלות דרכנו . ראוי שנחשוב וננסה להשיב על השאלה השכיחה מי אני?  לא יכולה להיות תחושת סיפוק ומשמעות מבלי לנסות ולהבין זאת. בעודנו מעורבים בדברים רבים אנו שוכחים מיהו המעורב, היות ולאחר שהמעורבות הסתיימה, פעמים רבות איננו שמחים ומסופקים. אז מתעוררת ההבחנה ש משהו אחר היה מעורב , משהו אחר היה קשור - והתפכחות מסיפורים ואשליות מתעוררת . תחושה זו מפציעה פעמים רבות. קשה להעמיק לרובד הפנימי והעדין, הרקע הרחב על בסיסו אנו יכולים להמשיך את כל פעולותינו, ועדיין לחוש תחושת זהות ושייכות. כל הזמן הרקע משתנה וקל להתבלבל ולדעת מי באמת היה מעוניין ובמה . בוודאי, ישנם רמזים וסימנים שאנו מקבלים בחיים בכיוון זה, אך לא תמיד ישנה הנכונות להבינם וללמוד מהם. לעיתים אירועים המתרחשים ומצבים המתהווים מנערים אותנו מן הבסיס וא...

בשיחה הדו-שבועית הקבועה של שגיא יערי ושלי, שוחחנו על יוגה במציאות משתנה וכיצד יכולה היוגה לסייע ולתמוך. שנינו משתפים מעולמנו כמתרגלים וכמורים המבקשים להביא את היוגה לעולמם של תלמידינו. אז תרגלו! ועד האימון הבא הצטרפו אלינו לשיחה הקצרה.

  נקמה אינה בהכרח המענה האפקטיבי ביותר   מאת סוואמינטאן ס. אלייאר (פורסם בטיימס אוף אינדיה ב 4.11.2023) * מובא מאמר מתורגם מתוך הטיימס אוף אינדיה. הדברים מובאים בשם אומרם ואינם מביעים בהכרח את דעתו של המתרגם. בעודה זוכה לסימפטיה עולמית עצומה אחרי התקפת החמאס וחטיפת בני הערובה , הישראלים מאוכזבים ומופתעים מהזעזוע מהפצצת עזה וכוונותיהם למחוק את החמאס. הם חשים קורבנות אף כי הרבה יותר פלסטינים נהרגו בהפצצות הישראליות. ישראל אינה מבינה מדוע גם חבריהם ומחפשי טובתם קוראים לאיפוק.  ישראל יכולה ללמוד מראש ממשלת הודו לשעבר, מנמוהאן סינג , אומר תומס פרידמן , עיתונאי ה ניו יורק טיימס , יהודי וידיד ישראל, וזוכה פרס פוליצר, בטור שפרסם לאחרונה.  בנובמבר 2008 ג'יהאדיסטים פקיסטניים שגובו ע"י המודיעין הצבאי הפקיסטני - התקיפו את מומביי. הם הרגו 160 איש לרבות עשרות במלונות אובורי וטאג' מהאל. ההודים זעמו ורתחו מאכזריות הפקיסטנים שהרגו אזרחים חפים מפשע, לרבות יהודים ותיירים. מה היתה תגובתו של מנמוהאן סינג להתקפה? הוא לא עשה כלום. זו היתה, כותב פרידמן, המחשה יוצאת דופן של איפוק מצידו ...