היוגה של ההמנעות מ(סערת) רגשות
בבוקר ה-7 באוקטובר פתח ארגון החמאס במתקפת טרור נגד אזרחים ישראלים תמימים, ברובם יהודים, ששהו באותה העת בבתיהם אשר בתחומי מדינת ישראל הריבונית. המחבלים רצחו, עינו, אנסו וחטפו ישראלים ללא כל הבחנה והותירו אותנו הישראלים חרדים ופעורי פה. תושבי עוטף עזה פונו מבתיהם למלונות ברחבי המדינה והפכו לפליטים במדינתם.
אל הפחד הקיומי שערער ועודו מערער את עצם אפשרותנו לחיות בשלווה ובביטחון במדינתנו התלווה החשש מפני התלקחות רב זירתית שייזמו ארגוני טרור הנגישים לגבולות המדינה ויכולים בנקל לחדור אליה ולפגוע באוכלוסייתה ובנכסיה באמצעות כלי נשק מתוחכמים וטילים רחוקי טווח מדויקים.
רגשות עזים של פחד מאיים הציפו את הלבבות ועימם רגשות זעם ונקמה שכמותם נדמה לא פגשנו והכרנו. נרשמה התגייסות כללית של ישראלים לסיוע למשפחות הנרצחים, הפצועים והחטופים והחברה האזרחית בישראל התגלתה בשיא הדרה. העולם כולו נחרד יחד עמנו ואף כי היו קולות שציינו את ההקשר הרחב במסגרתו אירעו פשעי החמאס לא היה קול שפוי שלא הביע תמיכה ואהדה לכאב הישראלי וגינוי לטרור החמאסי.
במקביל, לא עלה כמעט ספק כי ישראל תגיב צבאית לנוכח האסון שחוותה. אין גם ספק כי ארגוני הטרור ובראשם החמאס ידעו כי ישראל תגיב צבאית ובנוקשות לנוכח מתקפתם. ידעו ולקחו זאת בחשבון. לקחו בחשבון וידעו היטב למה הם נכנסים ובעיקר, להיכן הם מכניסים אותנו, אויביהם. הייתכן כי היתה זו מלכודת שתוכננה לפרטיה? מלכודת שנפלנו בה בקלות מפתיעה. מלכודת שבליבה ההנחה שישראל תגיב צבאית ברצועת עזה ובכך תסתבך עמוקות, תתנגש עם העולם, תחריף את מעגלי האיום המרחפים תמיד מעליה (צפון, שטחים ועוד) ותשקע בבוץ בלתי פתיר וזאת בלא הישגים ניכרים של ממש ובעוד חטופיה נשארים בעזה ומשמשים קלפי מיקוח בידיהם של אנשים מרושעים ואכזריים. מלכודת שבעת כתיבת שורות אלו (8.3.2024) לא נראה שיש ממנה מוצא.
אחרי הפצצות מסיביות בעזה ואחרי זמן ומרווח להתארגנות החל תמרון קרקעי שחולק לשלבים והחל תוך הפעלת כח צבאי רב. אנשי מקצוע הבקיאים בתחומי הבטיחון מעידים כי צה"ל פעל באופן מקצועי ויעיל ועשה ככל שביכולתו כדי לצמצם את הפגיעה בחיילינו. במקביל הוחלט ע"י הרשויות לפנות את תושבי קו העימות בצפון מחשש לאירוע חדירה ולעבות את הנוכחות הצבאית. לאורך הגבול הצפוני החלה הטרדה בדמות ירי רקטי של ארגון הטרור חיזבאללה בצפון הארץ. הפינוי מעורר המחלוקת השאיר גם מצפון אזרחים רבים במצב של פליטות בארצם וזאת לצד ניסיונות של המחבלים מצפון לפגוע במעט האזרחים שנותרו ביישובים וברכושם של השאר. השילוב של פגיעות טילי נ"ט ונוכחות צבאית של רק"ם וחיילים רבים השאירו רבים מיישובי קו הגבול בצפון במצב של הרס רב לבתים ומבני ציבור.
בעזה החלו להתברר ממדי הפגיעה הישראלית שלא הצליחה להבחין בין מחבלים לבין חפים מפשע, אף כי בוודאי ניסתה לעשות כן. תוצאות המלחמה באזור צפוף אוכלוסייה ששימשה בת ערובה בידיו של ארגון הטרור ששלט בה (ונבחר לכך בבחירות דמוקרטיות) היו מזעזעות והמוני הרוגים ונפגעים לצד חסרי בית ורעבים מילאו וממלאים את רצועת עזה. התמיכה העולמית בישראל החלה להצטמצם וכשהתמונות והעדויות של המתים והרעבים החלו למלא את רשתות התקשורת בעולם החלה המטוטלת של ההזדהות העולמית לנטות לרעת ישראל, שהפכה מקורבן לתוקפן, אף אם הסיבות לתוקפנותה ידועות.
היציאה למלחמה בעזה ביטאה את רגשות הזעם והנקמה ששלטו בישראל ועוררו תמיכה מוחלטת במהלך הצבאי. גם המתונים שבאנשי הביטחון שלא לדבר על הפוליטיקאים תמכו בפעולה צבאית ולא ערערו לרגע על כדאיותה והשלכותיה, על הסכנות הטמונות בהחלטה להגיב באופן כה צפוי ונעדר מקוריות, יצירתיות, מחשבה ומעוף. הוצבו מטרות שבראשן "מיטוט החמאס" ו"שחרור החטופים" וזאת למרות ששתי מטרות אלו לא בטוח שעולות בקנה אחד. האם הופעל שיקול דעת ענייני, חף מרגשות, ממוקד, המפריד את שיקולי דעת הקהל והפוליטיקה, הלוקח בחשבון את המלכודת שנטמנה לנו ושנפלנו אליה בעיניים פקוחות? שיקול דעת המתמקד במניעים, המסתמך על הרצון להשיג את שחרור החטופים, שיפור הבטחון ביישובי העוטף והחזרת התושבים לשגרת חייהם ככל האפשר?
ב 8.11.2024 הבאנו כאן תרגום של מאמר שפורסם בטיימס אוף אינדיה אשר קרא לישראל לשקול את תגובתה הצבאית, תגובה מותנית, לא מקורית-יצירתית ולא מפתיעה - השיעור לישראל: איפוק עדיף מנקמה. אולם, הבחירה בתגובה הצבאית הקשיחה היתה כצפוי וישראל מילאה את חלקה בתסריט שכפו עליה החמאס ושותפיו.
ביוגה אנו לומדים כי רגשות הן חלק מהוויה החומרית, פרקריטי, וככאלו הם מתאפיינים בהשתנות. הרגש של היום איננו הרגש שנרגיש בהכרח מחר. רגשות כמו אהבה, שנאה וכן זעם, כעס ורצון לנקום ולהרע - עוברים ומשתנים. אין הם קבועים בתודעתנו. אין הם משקפים תמיד את האופן שבו אנו צריכים לפעול לטווח ארוך, אף אם טבעי שאנו מקשיבים להם וצועדים לאורם. ולפיכך, היכולת להתבונן בהם בכנות ולהפריד אותם מן המהות, התודעה הרחבה-האינסופית, הוא לב האימון שלנו. אנו תלמידים היוגה מבקשים להשיל את ה"אני" האישי, הקהילתי והמדינתי כדי להתבונן בישירות, בכנות ובאומץ באובייקט, שהוא במקרה של אירוע ה-7 באוקטובר, היעד אליו אנו שואפים (שחרור החטופים, שיפור הבטחון ושיקום פיסי ונפשי של הנפגעים). להפריד בין רעש הרגשות, הפחדים והאיבה לבין התכלית המדויקת, הנפרדת מצבע, להט ותשוקה.
מוריי מהיוגה אינסטיטיוט מומביי כתבו על ההבדל שבין פעולה ראויה (העדרה של קארמה - השביל לחופש ולשחרור מוחלט) לבין פעולה ראויה פחות או בלתי ראויה (מחוללתה של קארמה - השביל לשעבוד ולסבל), פעולה שאינה תחת השפעת חמשת מחוללי אי הנחת-הסבל (הקלישות), והדגישו את החיפוש התדיר אחר המניע כטכניקה המבדלת המשמעותית בכדי לשקול, לנתח ולהכריע אודות פעולותינו לפני שנקטנו בהן ואם נקטנו בהן אזי במהלכן ומתוך הסכמה לשנות ולהשתנות.
האם צעדיה של מדינת ישראל נבחנו מאז ראשית ארועי ה-7 באוקטובר בשיקול דעת ותוך מיקוד ענייני בלבד? האם השיגה ישראל בצעדיה חופש ושחרור לאזרחיה? נדמה כי ההיסטוריה תשפוט השאלה היא רק האם נהיה כאן כדי להקשיב וללמוד?
8.3.2024
*צילום: סאמי סאנדר, פיקסביי.
תגובות