מרחב של הוויה טראומטית בין הירדן לים

ישראל הצועדת על חרבה מהווה מדגרה להיווצרות הוויה טראומטית בקרב תושביה. הוויה טראומטית זו והשפעותיה המתמשכות מטביעה את חותמה על המרקם הישראלי המעורער בלאו הכי - אשר אותו הרעידו והשחיתו לבלתי הכר פרעות אוקטובר האחרון. אל הטראומה מהפעולות האלימות וה טרוריסטיות שבוצעו נגד ישראלים נוספה תחושת השבריריות ו אובדן האמון במערכת הצבאית, במשטר ובמנהיגות הפוליטית. ערעור תחושת הביטחון האישי לנוכח החידלון המדיני והצבאי ולצד ההימנעות משחרורם של יותר ממאה אזרחים ה חטופים בעזה, מרחיב את מעגלי הדחק גם אל מי שהמצב המלחמתי המתמשך אינו נוגע בהם אישית. לצד האימה מ טרור , אלימות ותוקפנות מצד האחר מתעצבת אימת הזיהוי , מיהו עמית ומיהו טורף, על מי ניתן לסמוך ומי בגד והכזיב ? תחושת הקרקע הנשמטת לנוכח הירידה ואף העלמות האמון במי שאמור באופן טבעי ומוסכם לסוכך ולהגן משאירה את מנעד הגוף-נפש שברירי ו מעורער ומהווה כשלעצמו מקור להיווצרות הווית דחק טראומתי. הרחבתו של מושג ה" מלחמה " המופנם במציאות הישראלית כ אירוע קיצון חריג ותחום בזמן לכדי הוויה מתמשכת ו ארוכה המאכלסת את מרחבי החיים לאורך זמן ...