מרחב של הוויה טראומטית בין הירדן לים

ישראל הצועדת על חרבה מהווה מדגרה להיווצרות הוויה טראומטית בקרב תושביה. 

הוויה טראומטית זו והשפעותיה המתמשכות מטביעה את חותמה על המרקם הישראלי המעורער בלאו הכי -  אשר אותו הרעידו והשחיתו לבלתי הכר פרעות אוקטובר האחרון. אל הטראומה מהפעולות האלימות והטרוריסטיות שבוצעו נגד ישראלים נוספה תחושת השבריריות ואובדן האמון במערכת הצבאית, במשטר ובמנהיגות הפוליטית.

ערעור תחושת הביטחון האישי לנוכח החידלון המדיני והצבאי ולצד ההימנעות משחרורם של יותר ממאה אזרחים החטופים בעזה, מרחיב את מעגלי הדחק גם אל מי שהמצב המלחמתי המתמשך אינו נוגע בהם אישית.

לצד האימה מטרור, אלימות ותוקפנות מצד האחר מתעצבת אימת הזיהוי, מיהו עמית ומיהו טורף, על מי ניתן לסמוך ומי בגד והכזיב? תחושת הקרקע הנשמטת לנוכח הירידה ואף העלמות האמון במי שאמור באופן טבעי ומוסכם לסוכך ולהגן משאירה את מנעד הגוף-נפש שברירי ומעורער ומהווה כשלעצמו מקור להיווצרות הווית דחק טראומתי.

הרחבתו של מושג ה"מלחמה" המופנם במציאות הישראלית כאירוע קיצון חריג ותחום בזמן לכדי הוויה מתמשכת וארוכה המאכלסת את מרחבי החיים לאורך זמן שלא נראה לו סוף, מוסיפה לתחושת חוסר הביטחון ולהיווצרות הווית הטראומה. האם המלחמה, התגובה הצבאית הצפויה והמותנית, היתה/הינה הפעולה הנכונה? והמבצע ברפיח שאנשי מקצוע רבים ושוחרי טובתנו הזהירו את ישראל מפניו הוא מבצע פטריוטי או מבצע פוליטי?

אובדן היציבות והשיבוש שלא נראה שיש לו קצה בשגרת החיים, לצד הנכחת חוויות של פליטות ועקירה, פוגעים במיוחד במי שפגש בעברו האישי והמשפחתי אירועי אלימות ואימה. בחירתו הנוכחית של המשטר להמשיך ולאחוז במצב זה כאמצעי שליטה והחלטתו להימנע מלהציע נתיב יציאה וסוף למלחמה, שראשיתו במאמץ כן ובלתי מתפשר להשיב את החטופים והמשכו בהתוויית היום שאחרי בעזה בפרט ובאזור בכלל - מעצימה את תחושת חוסר האונים והקפאון, freeze -  ומחוללת שמות בחוסן ובאיתנות. 

לצד ההדחקה וההימנעות של מרבית אמצעי התקשורת הממוסדים בישראל מלהציג מידע אודות המצב הנוראי, המזעזע והבלתי נתפש בקרב תושבי עזה, לא ניתן לבטל את השפעותיה, אף הלא מודעות, של הטראומה החווים אנשים וילדים החולקים עמנו את חלקת האדמה הזו תחת הפעולות הצבאיות של צה"ל. המספר שאף אם הוא מנופח עולה על 30,000 הרוגים, מעל 10,000 ילדים שנותרו בלא ליווי מבוגר, המוני פצועים והרס רב של אזורי מגורים ומבני ציבור. 

החיילים שחזרו משדות המלחמה שבים אחרים משהיו ונושאים עימם את המפגש עם זילות החיים וצמצום ערכם; שני העמים, הישראלים והפלשתינים הינם קורבנות של מנהיגיהם, פוליטיקאים מרושעים וציניים, הממוקדים בהשלטת אימה וצער בקרב אזרחיהם שלהם מתוך מניעים דתיים, פוליטיים וכלכליים בלתי אנושיים בעליל. 

זה יותר מעשרים שנה שאני מלמד יוגה מותאמת לנפגעי דחק פוסט טראומטי (PTSDׁׂ) בשילוב גישות וטכניקות מעולם היוגה הטיפולית. שיעורי היוגה והמיינדפולנס הם כלי מדהים להקלה ולתמיכה בריפוי - ואולם נדמה כי במצב הייחודי שבו אנו נמצאים הכרחי במקביל לפעול ולאמץ נתיב של מחאה בלתי אלימה וחוקית כאמצעי בעל ערך משמעותי לפרט ולקהילה. זוהי חומת הגנה הישרדותית מפני ההשלכות הנפשיות המתמשכות של המצב אותו מבקשים אויבינו מחוץ ומבית להטיל על ילדינו ועלינו.

פעולה נכונה ברוח האתיקה ההומניסטית של היוגה ובהתאם למורשתו של מהטמה גנדי שבליבה הימנעות מפגיעה מכוונת, ומאלימות תוך התנגדות בלתי אלימה לעוול, לדיכוי ולכוחנות.

ראויה בעיניי פעולה בלתי אלימה וחוקית לתמיכה בקורבנות; תביעה ממשית לשחרור החטופים ולהפסקת המלחמה ולהצבת מטרה זו במרכז המאמץ המדינתי ללא קומבינות ואינטרסים פוליטיים, ללא היסחפות אל מחוזות הנקמה והשמחה לאיד. 

אדם הגון המבקש צדק ובטחון לעצמו, למשפחתו ולקהילתו לא יכול להחריש ועליו לבחור ללא מורא וללא משוא פנים באיזה צד של ההיסטוריה הוא בוחר להיות. לבחור צד ולבחור בחיים שכן כולנו קורבנות פוטנציאליים, לטרור, להרס ולעקירה. 

* האיור והתמונה באדיבות pixbay.